בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מהלך הסדר
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
23 דק' קריאה
מצוות ספור יציאת מצרים ומצוות אכילת מצה והקשר ביניהם
בליל הסדר בזמן הזה אנו מקיימים שתי מצוות דאורייתא, מצוות ספור יציאת מצרים ומצוות אכילת מצה (ובזמן הבית היה גם פסח ומרור), ויש קשר הדוק ביניהם, זמן אמירת ההגדה הוא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. וכך ברמב"ם הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה:
"שנאמר +שמות י"ג+ והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, והגדת לבנך יכול מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך."
זאת ועוד, נאמר בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטז עמוד א-ב: "משנה. רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, [שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו'], מצה - על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, [שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו'], מרור - על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר [וימררו את חייהם וגו']."
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ה: הביא זאת להלכה והגדיר את הצורך בכך "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, וכו' ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה."
מדיוק לשונו נראה שהחיוב להסביר את טעמי המצוות הוא חלק ממצות ההגדה.
אולם יש מפרשים שטעמי המצוות הנ"ל הם חלק מקיום מצוות פסח מצה ומרור, וכך נראה שמפרש ר"ן על הרי"ף פסחים דף כה עמוד ב:
"כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי אבל לא יצא ידי חובתו כלל לא קאמר ודכוותה בסוכה (דף כח א) א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, לאו דוקא דהא לא הוי טעמא דההיא אלא משום דילמא אתי לאמשוכי בתר שולחנו וכל היכא דלא אימשך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרי':"
המקור לכך שצריך לפרש טעם המצוות הנ"ל על פי מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת פסחים דף קטז עמוד ב:
"מואמרתם זבח פסח דמשמע ליה באכילת פסח מיירי דהזביחה כבר מפורש בה לשמה דכתיב (וזבחתם) זבח פסח לה' כדאמרינן התם. ואמר דגם במרור בעי שיאמר ע"ש מה דהיינו נמי בשיעבוד מצרים הקשה תחת ממשלת הטומאה ובעי לזה זכירה בפה דכתיב וזכרת כי עבד גו' ויפדך ה' וגו' מצינו זכירה בפה כמו זכור את אשר עשה לך וגו' וזכור את יום השבת וגו' דהיינו שיזכור בפה שרחקך מן הטומאה לקרבך אל השכינה ומרור שהוא חזרת תחלתו רך וסופו קשה מורה על זה כמפורש רפ"ב דבכורות גבי שאמרו חזרת שבמקומנו ס' רבוא קליפות כו' ע"ש וכן לענין אכילת מצה כתיב ז' ימים תאכל עליו מצות גו' למען תזכור את יום צאתך וגו' דהיינו שתזכור שרחקך מן הטומאה שהוא כח שאור שבעיסה לקרבך אל הקדושה באכילת מצה כאכילת כהן במנחות לקרב אל הקדושה כמ"ש בזה לעיל גבי מצה ע"ש מה כו'. כמפורש שם".
ביחס למצה אפשר להוסיף כמקור, שנאמר: "לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה". 1
מכל מקום אנו רואים שמצוות ספור יציאת מצרים ואכילת מצה וטעמיה משולבים זה בזה.
ויתרה מזאת נמצא בדברי הרא"ש בתשובה כלל כד סימן ב:
"וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה. הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לבד שזוכרין יציאת מצרים)."
כלומר באמצעות המצוות של ליל הסדר אנו זוכרים באופן מוחשי את יציאת מצרים, ובזה יוצאים ידי חובת הסיפור, אפילו בלי לספר כלל. והוא חידוש גדול ונראה להסבירו ע"פ מהר"ל.
מהר"ל בספר גבורות ה' (סוף פרק סב) כתב: "ואם תאמר למה אין מברכים על הגדה, שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים, והיה לנו לברך על המצוה הזאת? ויראה, כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב,דצריך להבין מה שאמר ואם לא כן לא הוי מידי, וכיון דהעיקר הוא הלב לא שייך בו ברכה, דברכה מברכים רק על דבר שהעיקר שלה הוא מעשה."
כלומר המצווה היא הרגשת הלב היוצאת מסיפור יציאת מצרים, שנראה שהרגשת הלב הנדרשת שיראה עצמו כאילו יצא ממצרים, וכן שירגיש צורך להודות על כך 2 , ועל דברים שבלב אין מברכים. ואם אכן המצווה היא חובת הלב, אפשר להבין שזה נעשה על ידי אכילת המצה שהיא זכר ליציאת מצרים, ובזה יצא ידי חובת ספור יציאת מצרים.

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטז עמוד ב: משנה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
גמרא. "אמר רבא: צריך שיאמר ואותנו הוציא משם".
וביאר המהר"ם חלאווה, למרות שאנו לא יצאנו ממצרים אלא אבותינו, מכל מקום אם אבותינו לא היו נגאלים, הרי שהשעבוד היה נמשך עד היום וגם אנחנו היינו משועבדים, ועל כן צריכים לומר "ואותנו הוציא משם.
לפי דבריו לא מובן מה מוסיף רבא על הנאמר המשנה?
לכן נראה לומר שרבא בא להוסיף על המשנה ולומר שלא די שירגיש כאילו יצא ממצרים בזכות אבותינו, אלא המספר צריך לראות את עצמו ממש נגאל ממצרים. כפי שיבואר להלן.
והנה חז"ל בחרו לספור יציאת מצרים את ארבעת הפסוקים של מקרא בכורים, שנדרשים בהגדה בליל הסדר. וניתן לראות מהם כיצד מביא הבכורים רואה עצמו ממש כיוצאי מצרים. וכך נאמר דברים (פרשת כי תבוא) פרק כו פסוק ג – י:
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ:
מביא הבכורים יכול להיות יליד הארץ לאחר שנים רבות שאבות אבותיו עלו לארץ, ומה הוא אומר "הגדתי היום .. כי באתי אל הארץ", כאילו היום בא, ומספר על גלות מצרים והגאולה והכניסה לארץ כחוויה אישית שלו, "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וגו' ", הרי לנו סיפור של יציאת מצרים של מביא הבכורים שמספר זאת כחוויה אישית כאילו הוא עצמו יצא ממצרים והגיע לארץ.

להראות את עצמו
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר +דברים ו'+ ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה +דברים ה'+ וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
הרמב"ם כותב במקום "לראות עצמו" "להראות את עצמו", היינו להמחיש זאת במעשה, ומדגיש את היציאה העכשווית ממצרים "כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".
נראה לדייק זאת מפסח מצרים, שנאמר: שמות (פרשת בא) פרק יב פסוק יא: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה':
נצטוו ישראל להראות עצמם מוכנים ליציאת מצרים.

כיצד מקיימים להראות עצמנו בני חורין?
חז"ל תקנו לנו כיצד לקיים את הסדר באופן שנראה עצמנו כאילו אנו יוצאים ממצרים, וכך נחווה את יציאת מצרים האישית שלנו, וזאת במצוות הסיבה ובמצוות ארבע כוסות דרך חירות.
האם הדגש הוא על המעבר מעבדות לחירות ביציאת מצרים, או שהדגש הוא על המציאות העכשווית שאנו עתה בני חורין?
מובא בתלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י הלכה א: "אמר רב לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות."
נראה שהדגש בירושלמי הוא על זיכרון היציאה ממצרים מעבדות לחירות.
לעומת זאת, ברמב"ם בפירוש המשנה מסכת פסחים פרק י משנה א: "וחייבוהו לאכול כשהוא מיסב כדרך שאוכלין המלכים והגדולים. כדי שיהיה דרך חרות".
לפי הרמב"ם הדגש הוא על המציאות העכשווית שאנו היום בני חורין ואפילו מלכים וגדולים. אומנם הרמב"ם כותב שמצווה לספר "בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים" 3 אבל כל זה מביא אותנו להרגיש עתה בני חורין.
נראה שהרמב"ם למד זאת מהמדרש שמות רבה (וילנא) (פרשת בשלח) פרשה כ סימן יח:
"ד"א ויסב א-להים את העם, מכאן אמרו רבותינו: אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם הקדוש ברוך הוא שנאמר ויסב א-להים". מה הקשר בין זה למצוות הסיבה? מבואר במדרש הבא שם פרשה כה סימן ז:
"ויסב א-להים את העם, והאכילם מן שנא' (דברים ח') המאכילך מן במדבר, והיה גבהו של מן יותר ממי המבול שנא' (תהלים עח) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, ובמבול כתיב (בראשית ז) וארובות השמים נפתחו, והיו אומות רואין את ישראל מסובין ואוכלין ומקלסין להקב"ה שנאמר (תהלים כג) תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי זה השליו, (שם /תהלים כ"ג/) כוסי רויה, זה הבאר, וכן לעתיד לבוא הוא עושה שלום להם והם מסובין ואוכלין גן עדן ועובדי כוכבים רואין מנהגם ונימוסין (נ"א ונימסין) שנאמר (ישעיה סה) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו'."
הקב"ה האכיל את ישראל במדבר כבני מלכים במן ומי באר וסבבם בענני הכבוד.
המדרש אינו מדבר על שעת יציאת מצרים אלא על המציאות של ארבעים שנה במדבר.
נראה לפי זה להסביר את הספק בגמרא פסחים דף קח עמוד א באיזה כוסות צריך להסב, האם בשתי הכוסות הראשונות שבהם נאמר "עבדים היינו ויוציאנו", אבל בשתי הכוסות האחרונות לא צריך להסב מפני "מאי דהוה הוה", או להיפך צריך להסב באחרונות שאז אנו גאולים ולא בראשונים שבהן נזכר שהיינו עבדים אע"פ שיצאנו ממצרים. ולפי דברנו הספק אם הדגש הוא על היציאה לחירות או על המציאות העכשווית שאנו גאולים.
הרב מבריסק (הגרי"ז) מוצא מחלוקת בין הרמב"ם לתוספות והרא"ש בשאלה מה הדין אם אכל מצה בלא הסיבה או שתה ד' כוסות בלא הסיבה? לפי הרא"ש לא יצא וצריך לחזור ולאכל מצה ולשתות יין בהסיבה. הרמב"ם לא כתב שלא יצא, ומכן הסיק שיצא בדיעבד, ומפרש שנקודת המחלוקת ביניהם אם מצוות ההסיבה היא חלק ממצוות הלילה ולחכן אם לא הסיב לא יצא, או שהסיבה היא מצווה נפרדת לעשות מעשים של בני חורין, ולכן הרמב"ם אומר צריך להסב כל הסעודה 4 .
לכאורה המחלוקת הזאת יש לה מקור בירושלמי שהזכרנו מסכת פסחים פרק י הלכה א: "אמר רב לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אותו כזית שאדם יוצא בו בפסח צריך לאוכלו מיסב".
ולפי דברינו, אפשר להסביר את המחלוקת לשיטתם במצוות הסיבה, לפי הרא"ש הדגש הוא על היציאה ממצרים לחירות, ולכן מצווה זו נוהגת במצוות מצה וד' כוסות וכדומה ממצוות הלילה, אולם לפי הרמב"ם הדגש הוא על התוצאה שאנו עכשיו בני חורין, ולכן מצוות ההסבה נוהגת בכל הסעודה, ולא רק במצוות הלילה.

אפילו עני חייב בהסיבה
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף צט עמוד ב: משנה. ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת פסחים פרק י משנה א: וחייבוהו לאכול כשהוא מיסב כדרך שאוכלין המלכים והגדולים. כדי שיהיה דרך חרות.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעב סעיף ב: יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו, ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות. הגה: ואפילו עני שאין לו כרים, ישב על הספסל (מרדכי ריש פרק ערבי פסחים).
מה החידוש שעני חייב בהסיבה הרי הוא חלק מעם ישראל?
רשב"ם: ואפילו עני שבישראל לא יאכל בערבי פסחים עד שיסב כדרך בני חורין במטה ועל השלחן זכר לחירות:
לפי זה צריך העני לדאוג שיהיה לו מטה ושולחן שיוכל להסב.
תוספות: ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב - דסלקא דעתך דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות,
נראה לפי התוספות שגם הסיבה בלא שולחן כשרה, כמו שמובא בגמ' שת"ח הסבו איש על ברכי חברו.
אבודרהם וחידושי ריטב"א מוסיפים שהחידוש הוא "אפי' עני שאינו רגיל בהסבה כל השנה כולה", והוה אמינא שאצלו אין זה דרך חירות שאינו רגיל בכך ורואה זאת כמשונה.
יצוין בזה שיש כאלה שאינם חייבים בהסיבה כיון שכל השנה הם לא מסיבים: כגון אשה ותלמיד אצל רבו 5 , יצוין בזה שו"ע הרב בסימן תע"ב סעיף יג "כל מי שפטור מהסיבה ומיסב הרי זה נקרא הדיוט". ואם כן מאי שנא עני שאינו רגיל להסב שמחייבים אותו בליל הסדר להסב?
התשובה לכך, כל אלו שפטורים מלהסב זה בגלל שאי הסבתם אינו מורידה מדרך חירותם, אשה כפופה לבעלה ודרך ארץ שלא תסב בפניו. התלמיד כפוף לרבו ואין זה דרך ארץ שיסב בפניו, ולכן אין גם חובה על רבו למחול לו ולאפשר לו להסב. ואדרבה הנהגה של דרך ארץ היא דרך חירות אמתית. אבל העני אינו מסב בגלל מצבו העגום ואומרים לו בליל הסדר שיראה עצמו כבן חורין ועשיר ויסב. 6
והנה בזמן הזה לא רגילים להסב, ולכן הראבי"ה פסק שבזמן הזה לא צריך להסב. אולם אנו נוהגים להסב, למרות שבימנו אין זה מראה דרך חירות!? וצריך לומר שאנו לוקחים את הסממן של דרך חירות לאכול בהסבה היה בימי קדם, ומשתמשים בו להראות עצמנו כבני חורין.
נראה שגם לפי הראבי"ה שאין מסובים בזמן הזה אין לאכול בעמידה, שאין זה דרך חירות. כפי שכתוב בתלמוד ירושלמי שהזכרנו "אמר רב לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות".
והנה נפסק בשולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעב סעיף ד:
"אשה אינה צריכה הסיבה אלא א"כ היא חשובה. הגה: וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות (מרדכי ריש פ' ע"פ ורבינו ירוחם), אך לא נהגו להסב כי סמכו על דברי ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסב (ד"ע)".
ולכאורה מאי שנא בין אנשים לנשים חשובות בזמן הזה?
ונראה שנשים לא היו רגילות להסב ולכן פטורות מהסיבה, חוץ ממקרה יוצא מהכלל שהייתה רגילה בכך, ולכן בזמן הזה לא חייבו נשים להסב כסממן חירות שהיה בעבר, ומסיבה זו אין מקום לחייב נשים חשובות, כיון שבזה"ז הן אינן אוכלות בהסיבה, ואין בזה"ז הבחנה של אשה חשובה.
והנה בהגדה שלנו מופיעה השאלה על הסיבה בליל הסדר "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין" לכאורה הסבה היא לא דאורייתא כמו מצה ומרור וגם מטבילין קשור למרור, ולמה הכניסו זאת בין הקושיות? רואים מכאן את חשיבות ההסיבה שנותנת את ההרגשה של בני חורין, כחלק מהסיפור של יציאת מצרים.
אולם במשנה לא נזכרת קושיא זו ובמקומה מופיעה הקושיא "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי", כיום אין שואלים שאלה זו הואיל ואין לנו מקדש וקורבן פסח, הגר"א מסביר שבמקום זאת באה השאלה על ההסיבה מפני שבגלות אין זה מובן מאליו שאנו מסובין, אומנם לכאורה בתקופת המשנה היו רגילים בהסיבה, אבל גם אז זה היה תלוי במצב של ישראל בגלות. בזמן הזה התחזקה השאלה הואיל וכיום כלל לא אוכלים בהסיבה בגלל אופן הישיבה שלנו ובכל זאת מסובין כסמל לחירות ובודאי יש מקום לשאלה זו.

ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך - כדי שיאכל לתאבון מצה
משנה: ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב.
תוספות: "ויש מפרשים דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני שבישראל פירוש אפי' עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך".
פסחים דף קז עמוד ב: "תא שמע: אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות - אותו היום לא יאכל עד שתחשך".
הגמ' שם שואלת מאי שנא פסח משבת שאוכל והולך עד שתחשך? ועונה משום מצה. שואלים הראשונים הרי גם בשבת יש מצווה לאכול סעודה מפני עונג שבת ומדוע אומר רבי יוסי שאוכל והולך עד שתחשך? ועונה הר"ן שבשבת אם לא יאכל לא יבטל עשה ולא כמו שאם לא יאכל מצה שיבטל עשה. ועדין צ"ע.
ונלע"ד שהאכילה בתאבון בפסח גם היא דרך חירות, והייתה תקנה מיוחדת שיוכל לקיים זאת, כי זה חלק מהותי ממצוות היום.

האם יש לכלול את גאולתנו בכלל גאולת מצרים
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטז עמוד ב: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו , וכו'. רבי טרפון אומר: אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, ולא היה חותם. רבי עקיבא אומר: כן ה' א-להינו וא-להי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום , שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם (מן הפסחים ומן הזבחים) +מסורת הש"ס: [מן הזבחים ומן הפסחים]+ כו', עד ברוך אתה ה' גאל ישראל".
בתחילת הברכה אומר לאבותינו תחילה: "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו", אחר כך מודה על שגאלנו תחילה ואח"כ את אבותינו, "רבי טרפון אומר: אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, ולא היה חותם". ורבי עקיבא מוסיף גם תפילה ואמונה בגאולת העתיד, ואומר: "כן ה' א-להינו וא-להי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך". ר"ע הוא זה שרואה בעיניו את החורבן וצוחק מפני שמאמין בגאולה שתבוא.
לפי זה מובן חידושו של רב האי גאון שאת ההלל של ליל הסדר אנו אומרים בתורת שרים. כמו מי שעתה נגאל ששר לא מפני שהצטוו אלא באופן ספונטני על גאולתו.
כהמשך לדברי רבי עקיבא נציין לחידוש בספר מצוות קטן 7 מצוה א: "אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר (תהילים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו. ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת דף לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' א-להיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל') ושב וקבצך מכל העמים וגומר."
כלומר יש מצוות עשה של אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתך מארץ מצרים שמצווה זו מחייבת אותנו להאמין בגאולה העתידה, ולצפות לישועה.

זכירת יציאת מצרים בלילות
בליל הסדר בהגדה באמצע ספור יציאת מצרים מופיעה השאלה אם יש מצווה להזכיר יציאת מצרים בלילות במשך כל השנה, והמחלוקת בין החכמים כפי שמובא בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב: "משנה. מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח".
ולכאורה נושא זה קשור לכל ימות השנה ולא לליל פסח, ולכן צריך להבין מדוע דנים בכך עתה, האם זה קשור למצווה שאנו מקיימים בליל פסח ספור יציאת מצרים?
נראה ליישב זאת על פי צל"ח מסכת ברכות דף יב עמוד ב:
"ואמנם מה דתמיה לי טובא הוא, דעכ"פ לכולי עלמא מצוה לזכור יציאת מצרים בכל יום, למר ביום ולמר בין ביום ובין בלילה, וזהו מלבד סיפור יציאת מצרים בליל פסח שזה נפקא לן מ"והגדת לבנך ביום ההוא", ואין זה מצוה בכל יום רק בליל פסח בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, וזה נפקא לן מלמען תזכור וגו' כל ימי חייך ונוהג בכל יום. ולפ"ז קשה לי בדברי הרמב"ם שכתב בתחילת הלכות ק"ש שהיא מצוה אחת, ובהלכה ג' כתב וקריאת שלש פרשיות הללו היא הנקראת ק"ש, וא"כ יש כאן שתי מצות מצוה קריאת פרשת שמע והיה אם שמוע דכתיב בשכבך ובקומך ומצות זכירת יציאת מצרים, וכן במנין המצות של רבינו מנה מצוה קנ"ז מצוה לספר ביציאת מצרים בליל של פסח שנאמר והגדת לבנך וגו', ומצות זכירת יציאת מצרים בכל יום שהיא מצות למען תזכור לא מנה כלל, וכעת לא ידעתי טעם לזה, ולא ראיתי למפרשי דבריו שנתעוררו בזה, וגם הסמ"ג והרמב"ן לא הזכירו מצוה זו.
ונתתי לבי לדבר זה והדרנא בי ויפה כיוונו שלא מנו מצוה זו במנין המצות, כיון שלא נאמרה מצוה זו בלשון צווי, דאם היה כתיב זכור את יום צאתך וגו' היתה נחשבת מצוה לעצמה, אבל כיון דכתיב למען תזכור וגו' אדלעיל קאי, ונתינת טעם הוא למה דכתיב לעיל מיניה מצות אכילת פסח ואכילת מצה, ונתן טעם שע"י זה תזכור את יום צאתך וגו', וכן פירש"י שם בחומש [דברים ט"ז, ג'] למען תזכור ע"י אכילת הפסח והמצה יום צאתך, עכ"ל רש"י. ואף שבממילא אנו למדים שזכירת יציאת מצרים כל ימי חייך היא מצוה, וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"א מק"ש הלכה ג' ומצוה להזכיר יציאת מצרים וכו', מ"מ אינו נכנס בכלל מנין רמ"ח מצות, וזה דומה למה שהשריש הרמב"ם בשרשיו שורש חמישי, ואם כי יש לדחות שאינו דומה ממש, מכל מקום הענין מצד עצמו נכון הוא."
לפי זה יוצא שיש מצווה אחת לספר ביציאת מצרים בליל פסח וממילא לזכור זאת "כל ימי חייך" תמיד ביום ובלילה. ואם כן מצוות ספור יציאת מצרים בליל פסח היא עיקר מצוות זכירת יציאת מצרים ומטרתה שעל ידי זה יזכור יציאת מצרים כל השנה ביום והלילה, ומה שאנו מזכירים זאת בכל יום ולילה יש בזה קיום רצון ה' והמשך קיום המצווה שאנו מקיימים בליל פסח אבל אין זו מצווה בפני עצמה. לפי זה מובן מדוע מדברים על זה בהגדה, כי זה מלמד על איכות סיפור יציאת מצרים בליל פסח שישאיר רושם לכל השנה, ולכן חשוב לדבר על כך בליל הסדר.
זאת ועוד, צריך להבין מה הטריד את רבי אלעזר בן עזריה כל כך אם מזכירים יציאת מצרים בלילות, עד שאמר הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, כאילו זו הייתה שאלת כל חייו. מה הפירוש "לא זכיתי" לפי הרמב"ם בפירוש המשנה ברכות פרק א משנה ט: "לפיכך אמר בתמיהה אני על אף רוב השתדלותי והתחברותי עם החכמים לא זכיתי לדעת הרמז בכתוב על חובת קריאת פרשת ציצית בלילה עד שדרשה בן זומא". כלומר ראב"ע חשב שכן ראוי לעשות אלא שהיה חסר לו המקור לכך.
נראה לומר שהקושי של ראב"ע היה מחשבתי, איך אפשר להזכיר יציאת מצרים בלילה שמסמל גלות, כפי שהגמ' אומרת "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות", ולכן בבוקר אנו אומרים "אמת ויציב", אבל בלילה "אמת ואמונה" כי בלילה אנו צריכים אמונה בגאולה. והחידוש הוא שעלינו להתעלות גם במצבים אלו להרגיש שהקב"ה עמנו וממילא אנו בני חורין ולהאמין בגאולה העתידה לבוא. וממילא זה נוגע גם לליל הסדר, לראות עצמנו בכל מצב כבני חורין.

מה תהיה זכירת יציאת מצרים בימות המשיח והנלמד מכאן על הזמן הזה
"גמרא. תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר: לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו; וכן הוא אומר: אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו, אל תזכרו ראשונות - זה שעבוד מלכיות, וקדמוניות אל תתבוננו - זו יציאת מצרים, הנני עשה חדשה עתה תצמח - תני רב יוסף: זו מלחמת גוג ומגוג. משל, למה הדבר דומה - לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש; אף כך ישראל - צרות אחרונות משכחות את הראשונות."
הרשב"א - פירושי ההגדות מסכת ברכות דף יב עמוד ב, משיב לטוענים שמצוות בטלות לעתיד לבוא, לפי בן זומא שלא נזכיר יציאת מצרים בימות המשיח?
"ואם תטעון עלי מביטול קרית שמע, ר"ל יציאת מצרים, שהיא מצוה ממצוות התורה, דע שאין הכוונה בקרית שמע רק כדי שנזכור בפה הנסים שעשה לנו ה' יתברך כשהוציאנו מארץ מצרים אחר היותנו עבדים פרוכים דלי הכח, ותחת סבלות מלך ועם קשה, ועם הזכירה נקבע בנפשותינו שהוא המשגיח והיכול שלא ימנענו מונע בשום צד. ועוד שנתחזק בנפשותינו מידת הבטחון חוזק רב. ועל כן באה האזהרה על זה במקומות רבים בזכירת האותות והמופתים והיד החזקה. ואחר היות התכלית בזכירת הפה ביציאת מצרים מהטענה הזאת, הנה גם התכלית ההוא שמור בהזכירנו קיבוץ עם ממושך וממורט בעמים הנוראים מהארצות הרחוקות מצפון ומים, ותהיה הכוונה ההיא יותר חזקה בהיות ההזכרה באותות ובנסים יותר חזקים, א"כ אין מצוה מתבטלת בזה כלל". 8

כלומר מצוות זכירת יציאת מצרים באה כדי לחזק ביטחוננו בקב"ה המשגיח והיכול לגאול אותנו ולא ימנע ממנו דבר, ומטרה זו תושג גם בזיכרון קיבוץ הגלויות מכל קצוות עולם לעתיד לבוא, ובזה נקיים אותה מצווה של זכירת יציאת מצרים. 9
והנה גם לפי חכמים בימות המשיח תהיה יציאת מצרים תהיה טפילה לגאולה העתידה והכל נכלל במצוות יציאת מצרים. ולולא דמיסתפינא הייתי אומר שאין מחלוקת בן בן זומא לחכמים ואחרי שחכמים הסבירו שבימות המשיח תהיה גאולת מצרים טפלה לגאולה העתידה גם הוא מודה שכך נזכיר את יציאת מצרים לעתיד לבוא כשורש לכל הגאולות, אבל כטפל לגאולה העתידה.
יצוין בזה שהרמב"ן מסביר מדוע מזמן בית שני אנו מזכירים את שמות החודשים ולא את מספרם כפי שהתורה אומרת, ואומר ששמות החודשים עלו עמהם מבבל, והפסיקו למנות את החודשים ליציאת מצרים, ובזה התקיימו דברי הנביא "ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה וגו' ". וכך משמע מהגמ' הנ"ל צרות אחרונות משכחות ראשונות, וזה אמור על כל גאולה וגאולה שבאה שהיא קודמת בחשיבותה אצלנו על מה שקרה בעבר, ואם כן גאולתנו קודמת תמיד בכל הדורות, ועאכו"כ שכך יהיה בימות המשיח. וממילא אפשר להבין שלפי בן זומא גאולת העתיד תחליף את גאולת מצרים.

יציאת מצרים עדין נמשכת עד עתה
נראה להעמיק בענין זה, כיצד גאולתנו יכולה להיכלל בגאולת מצרים, נראה שההסבר לכך הוא שיציאת מצרים לא נגמרה בכך שיצאו ממצרים, כי גלות מצרים היא אם לכל הגלויות, וכל עוד ישראל בגלות, או אפילו חזרו לארצם ועדין לא זכו לגאולה השלמה, נמשכת יציאת מצרים.
כך עולה ממה שהקב"ה אמר למשה במעמד הסנה "א-היה אשר א-היה", מפרשים חז"ל תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות. אמר לפניו: רבונו של עולם! דיה לצרה בשעתה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אמור להם אהיה שלחני אליכם".
ולכאורה מדוע חשב הקב"ה בתחילה לומר להם שהם עתידים עוד לגלות ויהיה עמם גם בגלות ההיא? אלא שההבטחה של גאולת מצרים תמשך הלאה עד לגאולה השלימה.
נאמר בפרשת בלק פרק כג פסוק כב: "א-ֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם" ומפרש אור החיים הקדוש: "ונראה על דרך אומרם ז"ל (פסחים קטז ב) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה ונוספים בעם בני ישראל והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו אל מוציאם כי לא יציאה ראשונה לבד אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר".
הרי זה כדברנו שיציאת מצרים נמשכת ומתחדשת בכל שנה ושנה.
עוד נראה להוכיח שתכלית יציאת מצרים הייתה כדי שיגיעו לארץ ישראל וכל עוד לא נכנסו לארץ לא הושלמה יציאת מצרים. ועל פי זה אמרו בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קיא עמוד א:
"תניא, רב סימאי אומר: נאמר ולקחתי אתכם לי לעם ונאמר והבאתי אתכם, מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ - שנים מששים ריבוא אף יציאתן ממצרים - שנים מששים ריבוא. אמר רבא: וכן לימות המשיח, שנאמר וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים".
ביאתם לארץ שנים משישים ריבוא היינו יהושע וכלב שנשארו מיוצאי מצרים שנכנסו לארץ ולא מתו במדבר. אולם מה הפשט בהיקש ביאתם יציאתם, שאף יציאתם ממצרים - שנים מששים ריבוא, אלא חז"ל הבינו שאם רק שנים נכנסו לארץ הרי שרק שנים זכו לצאת ממצרים! כי גאולת מצרים לא הסתיימה ביציאתם משם.
הרוקח הלכות סוכות סימן ריט, מסביר מתי ישבו בסוכות ממש ביציאת מצרים, וז"ל:
"וכן פירשו כי בסכות הושבתי ויש מפ' כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען אז ישבו ישראל בסכות כמו שכתוב וארון וישראל ויהודה יושבים בסכות כי בשדה היה מסכך עליהן עד שכבשו רבת בני עמון כך ישראל עד שכבשו ארץ כנען זהו כי בסכות הושבתי את בני ישראל כשצרים את האומות. וכל זמן שלא כבשו וחלקו קורא יציאת מצרים כמו שכתוב אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים. והיא שנת הארבעים וזהו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות ".
הרי לנו שיציאת מצרים נמשכת עד כניסתם לארץ, ולכן נכון לומר עד ישיבתם בסוכות בכבוש הארץ, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים.
לפי כל זה, כאשר אנו אומרים בהגדה שגאלנו וגאל את אבותינו, גאולתנו אינה דבר אחר מיציאת מצרים, אלא המשך התהליך של יציאת מצרים.
נאמר שמות (פרשת בא) פרק יג פסוק ח: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: לכאורה אכילת פסח מצה ומרור הם זכר ליציאת מצרים, אולם רש"י מפרש "בעבור זה - בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו", היינו שתכלית יציאת מצרים היא שנאכל אכילות אלו לשם חרות, כדי שעל ידן נפעל את החירות העכשווית שלנו.

הודיה על גאולת העתיד בליל יציאת עם ישראל ממצרים
תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י הלכה ה: "מתני' עד איכן (היכן) הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה.
אמרו להן בית שמאי וכי יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יציאת מצרים. אמרו להן בית הלל אילו ממתין עד קרות הגבר אדיין (עדין) לא הגיעו לחצי גאולה היאך מזכירין גאולה ואדיין לא נגאלו והלא לא יצאו אלא בחצי היום שנאמר [שמות יב נא] ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל וגו'. אלא מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מרק (גמור)".
בית שמאי סוברים שאין זה אמת לומר בצאת ישראל ממצרים כאשר ישראל עדין במצרים, ומדבר שקר תרחק, לעומתם בית הלל מתייחסים לחוויית יציאת מצרים שהיתה מורגשת להם עוד בהיותם במצרים מותניים חגורים ומקלם בידם מוכנים לצאת ועל סמך העתיד כבר אפשר לומר בצאת ישראל ממצרים 10 .
ולפי זה גם אנו היום בליל הסדר המשומר ובא לגאולה יכולים להודות לא רק על שגאלנו, אלא כבר עתה לשמוח עם גאולת העתיד לבוא.

הפטרת שבת הגדול
חז"ל תקנו לקרוא בשבת הגדול את סיום ספר מלאכי פרק ג מפסוק ד: וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת. מדוע קבעו דווקא הפטרה זו שחג הפסח לא מוזכר בה?
נראה מכאן חיזוק למה שאמרנו שחג הפסח בא כדי לעורר אותנו לאמונה בגאולה העתידה שבוא תבוא. מלאכי הוא סוף הנביאים, כיון שבו מסתיימת הנבואה הוא חותם בדרישה לזכור את משה רבינו אבי הנביאים נותן התורה. זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: ומנבא על מבשר הגאולה העתידה אליהו הנביא זכור לטוב: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:
ומה יעשה אליהו כהכנה לגאולה העתידה?
וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם וגו', החידוש כאן הוא כי אומנם בליל הסדר האבות מנחילים את ספור יציאת מצרים לבנים ומשיבים אותם בתשובה, אולם לעתיד לבוא הבנים יחזירו את האבות בתשובה, כפי שפירש רש"י על אתר: "על בנים - ע"י בנים יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום וכן ולב בנים על אבותם כך שמעתי משמו של ר' מנחם ור"ד במס' עדיות לשום שלום בעולם". כפי שאנו רואים שמתקיים בדורנו.
וכך אומרת המשנה מסכת עדויות פרק ח משנה ז:
"אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע ... רבי יהודה אומר לקרב אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר (מלאכי ג') הנני שולח לכם את אליה הנביא וגומר והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:"
מפרש המאירי שם: "ור' שמעון אומר להשוות את המחלוקת כלומר שלא ישתדל בכך מאליו אלא על ידי ערער וטענת המזמינים אותו לכך מצד קבלתם ולהשוות את המחלוקת. וחכמים אומרים שלא ישתדל בכך כלל אפילו על ידי טענה וכל השתדלותו לא יהיה אלא בהשלמתם לתורה ולתעודה ולדעת האמתיות ולמדות המעולות ולהשגת תכלית השלמות שהוא סוף בטחוננו ותכלית כונתנו והוא שאמרו לא לרחק לא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שהאהבה וקרוב הלבבות הם סיבת האמת בכל דבר והיא בנין אב לכלם ועל זה נאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם אמן אמן
לפי חכמים לא יצטרך אליהו להוכיח לחולקים מהי האמת, אלא ע"י האהבה וקרוב הלבבות ממילא תתבטל המחלוקת וכך יביא אליהו זכור לטוב את השלום.




^ 1.אולם אם יש מקור מהתורה שצריך לפרש טעמי המצוות, אפשר שזה מדאורייתא, והדוגמא שהביא הר"ן מסוכה אינה דומה לכאן, כי שם עבר על תקנה דרבנן ולכן יצא בדיעבד, אבל כאן החיוב הוא מהתורה. ואולי הר"ן למד מזה שרבא אומר כפוהו פרסים לאכול מצה יצא מפני שסובר מצוות אינן צריכות כוונה, וכך פסק הרמב"ם, ואם כן בודאי שאם לא אמר את טעמי המצוות יצא.
^ 2.רש"י בגמ' פסחים "לחם עני שעונים עליו דברים הרבה הגדה והלל", אם כן גם ההודאה חלק מספור יציאת מצרים.
^ 3.רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה א
^ 4.שם "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות".
^ 5.רמב"ם שם הלכה ח: אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, אשה אינה צריכה הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה, ובן אצל אביו והשמש בפני רבו צריכין הסיבה, אבל תלמיד בפני רבו אינו מיסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות,
^ 6.יצוין לדברי רבי עקיבא במשנה מסכת בבא קמא פרק ח משנה ו: בעוד תנא קמא אומר שהמבייש חייב לשלם לפי כבודו של המבייש והמתבייש בא ר"ע ומשווה בין כולם: "אמר רבי עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב. ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז אמר לו רבי תן לי זמן ונתן לו זמן שמרה עומדת על פתח חצרה ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן גלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא אמר לו רבי לזו אני נותן ארבע מאות זוז אמר לו לא אמרת כלום, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבין".
^ 7.ר' יצחק ב"ר יוסף מקורבייל (קורביל) היה מחכמי צרפת בסוף תקופת בעלי התוספות. נולד בערך בשנת ד"א תתק"ע (1210) ונפטר בערך בשנת ה"א מ' (1280), והיה תלמידו וחתנו של ר' יחיאל מפריז.
^ 8.בהקדמה לסידור היעב"ץ מובא שהעובדה שעם ישראל שורד בגלות כבר כמעט אלפיים שנה, לאחר כל הרדיפות והגזרות הקשות, זה נס גדול יותר מניסים שהיו במצרים.
^ 9.וכן כתב בתשובה שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שסח: "ואם תטען עלינו מבטול ק"ש, ר"ל זכרון יציאת מצרים שהיא מצוה ממצות התורה. דע כי אין הכונה בק"ש, רק לזכור בפה הנסים שעשה לנו האל ית' שהוציאנו ממצרים אחר שהיינו עבדים לפרעה פרוכים בלי כח ותחת סבלות מלך קשה ועם רב. ועם הזכירה נקבע שהוא ית' וית' המשגיח והיכול שלא ימנענו מונע בשום צד, ועוד שיתחזק בנפשתינו מדת הבטחון חזוק רב. ועל כן באה האזהרה על זה במקומות הרבה בתורה בזכירת האותות והמופתים והיד החזקה. ואחר היות התכלית בזכירת הפה ביציאת מצרים מן הטענה הזאת, הנה גם התכלית ההוא שמור בהזכירנו קבוץ עם ממושך וממורט מעמים רבים נוראים מן הארצות הרחוקות מצפון ומים, ותהיה הכונה ההיא יותר חזקה בהיות הזכירה באותות ונסים יותר חזקים. אם כן אין מצוה מתבטלת בזה כלל."
^ 10.מחלוקת זו מזכירה מחלוקת נוספת בין ב"ש לב"ה בתלמוד בבלי מסכת כתובות דף יז עמוד א: "כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il