- משנה וגמרא
- בבא בתרא
32
רבי יוחנן בן ברוקה מחדש שהתורה נתנה לאדם יכולת לשנות באופן הירושה ולהעדיף את אחד מיורשיו ולתת לו יותר משאר אחיו ואפילו את כל הירושה, ולומד זאת מהפסוק "והיה ביום הנחילו את בניו". יכולת זו קיימת רק בהנחלה למי שראוי ליורשו ולא לאדם זר. הראשונים והאחרונים נחלקו בכמה פרטים בהלכה זו ומתוך כך יש לעמוד על הבנת מהות הדין, האם הנחלה זו היא פעולה קניינית ואם כן איזו פעולה.
הגמרא בדף קלא ע"א מסתפקת אם הלכה זו נאמרה דווקא בשכיב מרע או שמא גם בבריא. לדעת הרי"ף ורבנו האי גאון הספק לא נפשט ואילו לדעת רבנו חננאל נפשט שגם בבריא.
הרשב"א (ד"ה בעי רבא) מביא שיטה המובאת בראב"ד (מובא בשיטה מקובצת) שהצד שגם בריא יכול להנחיל הוא דווקא במנחיל בשטר 1 , כלומר במעשה קניין, אך בעל פה אינו יכול, שהרי חז"ל תיקנו ששכיב מרע יוכל להקנות ללא מעשה קניין כדי שלא תיטרף דעתו ואילו בבריא לא תוקן, והגמרא לא חילקה ולא ציינה בשום מקום שאם המקבל הוא אחד מיורשיו ניתן לתת לו אף בלא מעשה קניין על ידי הנחלה, ולכן ודאי אין חילוק. הרשב"א הסובר בעצמו כשיטה זו הקשה עליה כיצד השטר מועיל לאחר מיתה וחזר ויישב שאף שבדרך כלל בלשון הקנאה אינו מועיל, כאן שכותב בלשון ירושה קונה עם גמר מיתה כירושה. ובר"י מיגש הלך בדרך דומה וכתב שבבריא צריך מעשה קניין, אולם הוא כתב שמקנה לו מעכשיו ולאחר מיתה.
רבנו יונה והריטב"א חולקים וכותבים שאמנם בלשון הקנאה בריא אינו יכול להקנות בלי קניין אך בלשון ירושה יכול להנחיל לאחד מיורשיו משום גזירת הכתוב "ביום הנחילו". רבנו יונה הקשה על שיטת הרשב"א כיצד ניתן להקנות לאחר מיתה, אולם כבר ראינו את יישובו שהמתנה חלה עם גמר המיתה ולא לאחריה.
מהות ההנחלה – הקנאה או הורשה
ממחלוקת ראשונים זו וכן מלשונם ניתן ללמוד שהם הבינו באופן שונה את הגדר והמהות של דין ההנחלה.
מדברי הרשב"א רואים שמהות ההנחלה היא הקנאה שחלותה נעשית עם גמר המיתה. ואילו מדברי רבנו יונה והריטב"א רואים שהבינו את מהות ההנחלה באופן אחר לגמרי, והיא כלל לא בנויה על הקנאה אלא התורה נתנה לאב יכולת בחירה בהורשה, וכן דייק מדבריהם בשיעורי רבי שמואל (ס"ק קז). בדרך זו הולך גם הר"ן , והוא מתנסח שכאן אין צורך בהקנאה לפי ש"כשהוא מנחיל בן אחד בין הבנים הריהו כאילו אין לו אלא אותו בן בלבד". לשון זו שונה מעט מלשון רבנו יונה שכתב שאין צורך בקניין משום שבלשון ירושה גזירת כתוב היא שיכול להנחיל, ונעמוד על כך בהמשך. עוד יעויין בהמשך בדעת הנתיבות, שם יתבאר שיש מקום לומר גם בדעת רבנו יונה שזו הקנאה אלא שבכל זאת אין צורך במעשה קניין.
השיטה מקובצת (קמא ע"ב ד"ה ולימא ליה) מביא בשם התוס' רא"ש שביאר שבדיוק בנקודה זו שינתה הגמרא את דעתה בין ההווה אמינא שם למסקנה. רב הונא אומר שהמזכה לעובר לא קנה והקשה עליו רב נחמן מהכתוב במשנה: "האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה - ילדה זכר נוטל מנה". הגמרא שואלת מדוע לא תירץ שהמשנה סברה כריב"ב, ומתרצת שיש לומר שריב"ב לא אמר דבריו אלא במזכה לדבר שישנו בעולם. הרא"ש מסביר שבשלב הקושיא סברה הגמרא שההנחלה מטעם ירושה ולכן ניתן גם למי שאינו בעולם אך למסקנה ההנחלה מטעם הקנאה. נמצא שהרא"ש סובר כרשב"א.
יש לעיין לפי הרשב"א והרא"ש מהו החידוש בפסוק זה, הרי כל אדם יכול להקנות לאחר זמן ואם כן מה חודש כאן שיכול להקנות דבר שיחול רגע לפני מותו. והנה כפי שיובא בהמשך הנתיבות הסתפק אם יכול להנחיל דבר שלא בא לעולם בזמן אמירתו ובא אחר כך קודם פטירתו, והוכיח שלא מועיל. אם לא נאמר כנתיבות נוכל ליישב שכאן חודש שיכול להנחיל אפילו דבר שבא לעולם בין אמירתו לפטירתו, אך יש בכך דוחק, שהרי יש סיבה מהותית לכך שלא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם ואם הנחלה פועלת מכח הקנאה לא יובן מדוע כאן נתנה התורה תוקף אף להקנאת דבר שלא בא לעולם. מכל מקום לפי דברי הנתיבות ודאי לא נוכל לתרץ כך וחזר הקושי, ואולי החידוש הוא שניתן לתת אף בלשון ירושה ולא רק בלשון מתנה, אך גם בכך יש דוחק, מדוע ראתה התורה צורך לחדש זאת.
דבר שלא בא לעולם
הנתיבות (רפא ס"ק ג) מסתפק אם דין הנחלה מועיל גם בדבר שלא בא לעולם, וכותב שלדעתו אינו מועיל, כמוכח מהגמרא בדף קלג ע"א השואלת מה הנפקא מינה אם זוכה מטעם ירושה או מטעם מתנה, משמע שאין נפקא מינה לעניין דבר שלא בא לעולם ואף מטעם ירושה אינו זוכה. עוד מוכיח זאת מהגמרא בדף קכז ע"ב השואלת מדוע יש צורך בחידוש של "יכיר" הרי האב נאמן במיגו שיכול לתת ומשיבה שנפקא מינה לנכסים שנפלו לו לאחר מכן שאותם אין ביכולתו לתת, והרי אם ניתן להנחיל גם בהם יש לו מיגו שיכול להנחילם (ואמנם על הצד שבבריא אין דין הנחלה לא קשה אך הגמרא הסתפקה שמא גם בבריא יש ולא פשטה משם שלא).
בפשטות שאלה זו תלויה במחלוקת מהי מהות ההנחלה. אם ההנחלה היא הורשה הרי שיכול להנחיל גם נכסים שיבואו בין קביעת היורש לבין שעת ההורשה בפועל בעת פטירתו, אך אם זוהי מתנה לא ניתן. אם כן, דעת הנתיבות היא שההנחלה היא מתנה, וכן ביאר המנחת אשר (סימן נד).
והנה כבר מצאנו בראשונים שנחלקו בשאלה זו. הרשב"א (קידושין ס ע"ב ד"ה נותנת) כותב שלא ניתן להנחיל דבר שלא בא לעולם 2 , ואילו הנימוקי יוסף (נה ע"ב ד"ה מתני' אע"ג) בשם הריטב"א דן באדם שהנחיל לאחד מבניו פי שניים, אם הוא נוטל גם בראוי או שהואיל ודימהו לבכור כוונתו הייתה שלא יטול בראוי, ומביא שתי שיטות בכך, ומכל מקום מוכח מכך, כפי שהוכיח שער המלך (נחלות ב, יד), שלדעתם ניתן להנחיל גם דבר שלא בא לעולם. נמצא שהראשונים מתאימים לשיטותיהם לעיל, שכן הרשב"א שהצריך מעשה קניין סבר שזו הקנאה ואילו הריטב"א שלא הצריך סבר שזו הורשה.
יכולת לחזור
הקצות (רפא ס"ק ג; וכן רנג ס"ק א) כותב שאדם שהנחיל לאחד מיורשיו כדינו של ריב"ב אינו יכול לחזור בו מאמירתו ולומר שלא יירש, אלא יכול רק להנחיל מחדש בלשון חיובית על ידי שיחזור ויאמר שאחר יירש יותר או הכל. הוא מנמק זאת שהתורה נתנה לו רשות לעשות יורש בין היורשין למי שירצה ולאחר שאמר שפלוני יהיה היורש נעשה יורש כפי הסכום שקבע לו ושוב אינו יכול לומר שלא יירש כי אז הוא מתנה על מה שכתוב בתורה (כפי שבהנחלה הראשונה ניתן להנחיל רק בלשון חיובית אך לא מועיל לומר בני זה לא יירש, כמבואר במשנה בדף קכו ע"ב).
הנתיבות (ס"ק ג) חולק וכותב שיכול לחזור בו, ומביא שנשמטו מהקצות דברי הנימוקי יוסף (נט ע"א) שכתב שיכול לחזור. המקור לשיטה זו נמצא כבר ברבנו יונה ובריטב"א שכתבו במפורש שיכול לחזור בו.
המנחת אשר (סימן נד) מבאר שהנתיבות חולק לשיטתו, שהרי לדעתו מהות ההנחלה היא הקנאה ולכן יכול לחזור כל עוד לא חל הקניין, כמו שבעושה מעשה קניין כדי שיחול עוד שלושים יום רשאי בינתיים לחזור בו, כמבואר בקידושין נט ע"א משום ש"אתי דיבור ומבטל דיבור".
נמצא שנחלקו הקצות והנתיבות במחלוקת הראשונים אם ההנחלה היא מטעם הורשה כדעת רבנו יונה והר"ן או מטעם הקנאה כדעת הרשב"א. הקצות מסביר את הצד של הורשה שמשמעות פעולת האב היא קביעת שם יורש (בלעדי או מועדף) לאחד מיורשיו. אך יש להקשות שהרי השולחן ערוך (רפא, א) פסק במפורש שאין צורך במעשה קניין, ואם כן כיצד הנתיבות סובר שזו הקנאה. וצריך לומר שלדעתו חידוש התורה הוא שניתן להקנות לצורך הנחלה אף בלא מעשה קניין. לפי זה יתכן שיסביר כך גם בדעת רבנו יונה שכתב שאין צורך במעשה קניין בגלל שהתורה גזרה שיכול להנחיל בלשון ירושה, ואם כן גם בדעת רבנו יונה יש מקום לומר שזו הקנאה ולא הורשה, ואדרבה, אם לא נאמר כך שיטת רבנו יונה תהיה קשה, כיצד מצד אחד סובר שזו הורשה ומצד שני סובר שיכול לחזור בו. אולם כפי שיבואר, ניתן ליישב את רבנו יונה גם אם סבר שזו הורשה.
הורשה – קביעת שם יורש או הבעת הרצון
המנחת אשר מציע דרך שלישית במהות ההנחלה וגם היא על דרך ההורשה, אמנם לדרך זו בניגוד לשתי הדרכים הקודמות האב אינו עושה ברגע האמירה שום פעולה חלותית, לא של הקנאה ולא של קביעת והחלת שם יורש, אלא הוא רק מודיע את רצונו, והתורה חידשה שהירושה מתחלקת וניתנת כרצונו של האב אם ביטא באמירה שרצונו לשנות מברירת המחדל אותו קבעה התורה.
נראה שלכל אחת משתי הדרכים בהבנת ההנחלה כהורשה יש בית אב בראשונים, ובכך נחלקו רבנו יונה והר"ן. כפי שציינו למעלה ישנו הבדל בסגנון ביניהם. רבנו יונה כתב שאין צורך בקניין משום שבלשון ירושה גזירת כתוב היא שיכול להנחיל, ונראה בפשט פירושו כהצעת המנחת אשר, שהתורה היא זו שמנחילה וגזרה התורה שיש לאב יכולת לקבוע כיצד תהא ההנחלה. לעומת זאת הר"ן כתב שכאן אין צורך בהקנאה בגלל שכשהוא מנחיל בן אחד בין הבנים הריהו כאילו אין לו אלא אותו בן בלבד, וזה ממש כלשון הקצות. ואולם אפשר להכניס את דברי הקצות גם בלשון רבנו יונה אך נראה יותר מלשונו כהסבר המנחת אשר, ובפרט שדברי הקצות מחודשים יותר, שיש לאדם יכולת להחיל על אחד מהם שם יורש, ואילו סבר כן רבנו יונה היה לו לפרש.
לאור זאת יובן גם פסקו של רבנו יונה שפסק שניתן לחזור מהנחלה, והרי לדעת רבנו יונה הנחלה היא הורשה, ולפי תלותו של המנחת אשר הסוברים שהנחלה היא הורשה סוברים שאינו יכול לחזור בו. אולם לאור דברינו יובן, כי דווקא לשיטת הקצות שההורשה הינה קביעת שם יורש, לאחר שיש לו שם יורש אינו יכול למונעו מירושה כי זו התנייה על מה שכתוב בתורה, אולם אם נפרש ברבנו יונה שההנחלה היא רק אמירת רצונו ולא שום פעולה חלותית, פשוט שיכול לחזור בו ולהביע רצון אחר, ובשעת פטירתו תיקבע ההנחלה לפי אמירתו האחרונה 3 .
בעל כרחו של המקבל
הקובץ שיעורים (אות תלג) מסתפק אם ניתן להנחיל בעל כרחו של המקבל. המנחת אשר כותב שגם דין זה תלוי בחקירה הנזכרת. אם מהות ההנחלה היא הקנאה, הרי שרשאי המקבל להתנגד כמו בכל מתנה ולא ניתן להקנות לו בעל כרחו, אולם אם זאת הורשה לא ניתן להתנגד, כשם שלא מועיל להתנגד לירושה.
משמוש
המהר"ח אור זרוע (סימן רלו) כותב שאם אמר בני יירש חצי הנכסים ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב, פשוט שבן הבן קם תחת אביו ונוטל חצי הנכסים. הקובץ שיעורים (אות תלד) כותב על כך שתלוי במהות ההנחלה. אם ההנחלה היא הורשה אכן בן הבן יירש, אולם אם זו הקנאה, ההקנאה היא דווקא עבור הבן ולא עבור בן הבן 4 .
מקצת נכסים
הריטב"א (קל ע"א ד"ה התורה) כותב שניתן להנחיל רק כשמחלק את כל נכסיו אך לא את מקצתם, שאם לא כן מצינו מתנה במקצת שאינה צריכה קניין, וזאת לא שמענו בכל התלמוד. וכן הנימוקי יוסף (נח ע"ב) הביא את דבריו. לעומת זאת הרשב"ם (קל ע"א ד"ה הלכה) כתב שמועיל אף במקצת נכסים.
המנחת אשר כותב שנראה מדברי הריטב"א והנימוקי יוסף שגם לדעתם ההנחלה היא הקנאה, והוסיף שזהו חידוש גדול ולכן מסתבר שכל הראשונים שלא כתבו זאת חולקים. אך יש להעיר על דבריו שלמעלה ראינו שדעת הריטב"א היא שאין צורך בקניין ואם כן לא מסתבר שסובר שההנחלה היא הקנאה. לכן נראה יותר שלדעתו זוהי הורשה ובכל זאת סבר שיש לדמות זאת לדין שאין מתנה במקצת ללא קניין, והדימוי הוא מצד התוצאה, שלא מצינו שיש אפשרות להשפיע על בעלות חלק מהנכסים לאחר מותו ללא קניין. כנראה המנחת אשר סבר שאף אם זוהי הקנאה ניתן לומר שחידשה התורה שאין צורך במעשה קניין.
הנתיבות (רפא ס"ק ב) מקשה על הנימוקי יוסף מסוגייתנו, שהרי הגמרא רצתה להביא ראיה שדין הנחלה קיים גם בבריא מכתובת בנין דכרין אף ששם לא מנחיל את כל נכסיו. לבסוף מיישבו שאכן על הצד שמועיל גם בבריא ודאי מועיל אף במקצת נכסים, אך על הצד שמועיל רק בשכיב מרע יש לומר שהתורה חידשה דין זה רק במקרה שמחלק את נכסיו בגלל מותו. הסברא לחלק בין כל נכסים למקצתם בתקנת חז"ל ששכיב מרע אינו זקוק לקניין היא שאם נותן את כל נכסיו נראה שעושה כן מחמת מיתה אך אם מחלק רק מקצת נכסיו מוכח שסובר בדעתו שעוד יקום מחולי זה ואינו מחלק בגלל מיתתו. לפי זה יש סברא לחלק כך גם בדין התורה. אם כן, יש לומר שהנימוקי יוסף פסק כדעת רוב הפוסקים שלהלכה דין הנחלה חודש רק בשכיב מרע ולכן כותב שאינו מועיל במקצת נכסים. המנחת אשר מקשה שמקור הדין בריטב"א והריטב"א עצמו פוסק שהדין נאמר גם בבריא, ולכן מיישבו שם באופן אחר.
^ 1.לכאורה מועיל דווקא לקרקעות ואם יש קרקעות ניתן גם באגב להקנות את המיטלטלין, אך אם יש רק מיטלטלין לכאורה לא יועיל שטר אלא צריך דווקא קניין המועיל במיטלטלין כגון סודר. וכעת לא מצאתי מי שעמד על כך.
^ 2.לעיל ראינו בדברי הרא"ש , שלא ניתן להנחיל לדבר שלא בא לעולם, אולם לכאורה לדין זה כולם צריכים להודות, כי כך מוכח מדף קלא ע"א, וצריך להסביר לדעת הסוברים שזו הורשה ואפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, שההורשה היא קביעת שם כדברי הקצות, ולכן אי אפשר לקבוע שם למי שלא בא לעולם אך קביעת השם של מי שבא לעולם תועיל גם עבור נכסים שכעת לא באו לעולם.
^ 3.ר' משה לוין – אם נאמר שמדובר בהבעת רצון בלבד קשה מדוע כדברי המשנה ניתן להנחיל רק בלשון חיובית, ולכן נראה להציע ביאור נוסף בהורשה, ולומר שגם לרבנו יונה הורשה היא קביעת שם יורש כדברי הקצות, אלא שלדעת הקצות קביעה זו חלה מיד ואילו לדעת רבנו יונה היא חלה רק בעת מותו, ולכן סובר רבנו יונה שיכול לחזור בו.
^ 4.הוא כותב שם בדבריו שנחלקו במהות ההנחלה הר"ן והתוס' רא"ש, שלדעת הר"ן זו הורשה ולדעת התוס' רא"ש הקנאה. לא מצאתי לאלו דברי הרא"ש התכוון, ואדרבה יש לעיין כי לכאורה מדברי התוס' רא"ש בסנהדרין (לד ע"ב ד"ה דילמא) משמע להפך, שכן כותב שם שבהנחלה ניתן להקנות ללא קניין אפילו מדאורייתא, בשונה מהקנאה של שכיב מרע שרק מדרבנן תיקנו שאינו זקוק לקניין. אולם כבר העלנו למעלה שיש מקום לומר גם על הצד של הקנאה שהתורה חידשה שכאן אין צורך במעשה קניין.
גוד או אגוד וחלוקה לימים
מסכת בבא בתרא - דף יג' ע"א.
הרב חיים כץ | ה' טבת תשס"ד
מהות חזקת שלש שנים
מסכת בבא בתרא - דף כח' ע"א.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' שבט התשס"ד

מסכת בבא בתרא דף ע"ז - קצר (שמע)
הרב אביחי קצין | י"ג ניסן תשע"ז

גביית בכור בראוי
בבא בתרא דף קכד
הרב יאיר וסרטיל | אלול תשפ"ב
איסור בשר וחלב
הלכות שטיפת כלים בשבת
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
שלושה שותפים באדם
למה ללמוד גמרא?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
מהפרי ועד הגאולה
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות
למה משווים את העצים לצדיקים?